לפני כמה שנים כשסייח של סוס מיניאטורי נכנס לחיי ההחלטה לקרוא לו טוטו היתה כמעט מיידית,

הוא היה נראה כמו טוטו, הכלב של דורותי מהסרט האהוב עלי בילדותי, מרופט כזה וכמובן קטנטן.

אני לא חושבת שבזמנו יכולתי לצפות כמה השם שבחרתי עבורו יאגור משמעות כל כך גדולה עבורי.

כאשר טוטו נכנס לחיי כבר הייתי בעיצומו של מסע חיפוש עצמי בתוך עולם הסוסים שאני חשופה לו מילדות,

בזכות גודלו הכלבלבי עלינו במקרה שנינו ביחד על דרך חדשה, בזכות טוטו גיליתי שללמד סוס בעזרת חיזוקים חיוביים

איך להסתדר בעולם האנשים היא לא פחות ממעשה קסמים, הגילוי הזה הוביל אותי לרצות לצלול אל תוך עולם המחקר

והיישום של מדעי ההתנהגות באימון בעלי חיים המבוסס על מחקרים מדעיים,

והרצון לקרבה וקשר עזר לי להתמודד גם כאשר נתקלנו בקשיים והתמודדות עם הפחדים שנתקלים בהם בדרכים לא מוכרות

(בהחלט לא בקנזס יותר).

אבל עם כל צעד שלקחנו למדנו עוד ועוד וחיזקנו את החברות שלנו.

נפגשו בפלאות וחווינו הרפתקאות אך בעיקר אני מרגישה שהדרך שעליה אנו צועדים חוללה בי פלאים

ולימדה אותי הרבה יותר מלהקשיב לבעלי חיים.

אך ההבנה הכי גדולה שלי היום היא שלדרך הזאת אין יעד סופי שליבי נכסף אליו,

המסע עצמו והרצון ללמוד, להבין, להקשיב, לשפר ולהשתפר לקרב ולהתקרב אלו הם הפלאות של צעידה בדרך הלבנים הצהובות.

אני מזמינה אותכם לצעוד איתי בצעדיכם הראשונים לעבר תקשורת מקרבת עם בעלי חיים.