top of page

תמיד אמרתי שיש לנו את אותו אף.


ליבי ואני ביחד כבר עשר שנים, כשנפגשנו היא היתה סייחה קטנה, ידידותית ומאד סקרנית.

כל יום היינו נפגשות במרעה הסייחים ומהר מאד נוצר ביננו קשר אחר,

שלא כמו שאר הסייחים שחיכו להאכלה היא ביקשה ממני את חברתי.

כשעזבתי לחווה אחרת ליבי עברה איתי והמשכנו לבלות ביחד,

ליבי הסתבכה בהרבה צרות במרעה ונפצעה ברגלה, בזמן הטיפול בפציעה התהדק הקשר ביננו עוד יותר.

וכשהגיעה לגיל שלוש התחלתי לאמן אותה לעבודת קרקע ורכיבה, רציתי שאף אחד אחר לא ילמד אותה, רק אני.

לליבי מעולם לא היה מתג בפה, לא היה צורך להשתמש בכוחניות,

כי דאגתי שהיא תבין אותי לכל אורך הדרך שלב אחרי שלב כדי שלא יהיה צורך בהתנצחויות.

שיכללתי את שפת גופי בעזרתה ולמדתי ממנה המון,

האהבה אליה גרמה לי לשאוף לקשר אחר ומיוחד וביחד עברנו מסע שגרם לי להתמקד בשיטות אימון אחרות מהנהוג.

עקב פציעה של ליבי ופריצות דיסק שלי

לא המשכתי באימון של ליבי לרכיבה אבל ממעט שהיא למדה איפשרה לי לשחק על גבה לעיתים.

ליבי היא הסוסה של חיי, היא משקפת אותי, מרגשת אותי, מפתיעה אותי והרבה פעמים גם מפחידה אותי

אבל ככה זה שמסתכלים במראה.

Comments


Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
bottom of page